<h1>ספר הנייר הלכ' שופר ותפילה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ה"ג. צוה הקב"ה לומר לפניו בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות לזכור עקידת יצחק, ובמה, בשופר של איל, זכר לאילו של יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם אותו. א"ר יצחק למה תוקעין ומריעין יושבין ועומדין כדי לערבב השטן שמא בא יומו, שנ' יתקע בשופר גדול, וכתי' ובלע המות לנצח, וירא פן יהרג ועל כן הוא עומד מלקטרג, והסניגור מלמד זכות.
<h2>דף יז.</h2>
סדר התשובה מפי רב אלפס. אחר שאמרו קדיש יוציאו ס"ת שנים, באחד קורא בפרשת וירא וי"י פקד את שרה עד והאלקים ניסה. והשני ובחדש השביעי ומפטיר בשמואל ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו. ובעוד יקרא בתורה יתן כל איש לבו לשוב בלבו, כי באותה שעה מועלת מאד כי ידו של מלך פתוחה לקבלו. ותניא א"ר יצחק נושא עון ועובר על פשע מעביר ראשון וכן היא המדה. אדם ישר ותמים בדרכיו ונכשל בחטא ולא בא לידו עד היום אותו עון אין הקב"ה כותבו אלא מעבירו ראשון ראשון, שכך מדתו של הקב"ה שלא לחייבו מתחילה, שנ' הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מחשב בהדייהו. והגאון השיב. וששאלתם הא דאמרינן מעביר ראשון ראשון קאי באדם ירא חטא שהוא קבוע בעשיית מצות ושומר חמורות ובעתים חוטא בקלות. מדתו של הקב"ה עמו שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחלו ובתורת צדיקים הוא. ועון עצמו אינו נמחק אלא תלוי ועומד עד יום מיתה, ובאותה שעה מחשבין זכיותיו, אם זכיותיו מרובין מעונותיו הקלות הנזכרות הרי עברו עונותיו ואינם חשובים עליו, אך דומה כאילו לא עשאו. אבל אם גברו אותם עונות ונמצא מעשיו כולם כשיצרפו וישקלו עם זה רובות חובותיו הרי כל אחד ואחד נחשב, וכן היא המדה המנוייה בדרכי אל, וזהו פי' מדה שישית מי"ג מדות ורב חסד. בית הילל או' מטה כלפי חסד, ור' יוחנן מפר' מעביר וק"ל דה"מ כשמת בלא תשובה, אבל אם מת בתשובה אין מזכירין לו שום עון, שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, אלא הקב"ה מוחל לו על כל עוונותיו ונותנו במחיצת הצדיקים. ועל כן בחצי היום בין תפילת יוצר ותפילת מוסף הקב"ה יושב בדין על ישראל ולפניו קטגורים וסנגורים, וכשנשתתק הסנגור הקטגור מקטרג, ובתתו אל לבו דרכי התשובה הסנגור מתחזק, ובעלות השופר מתערבב הקטגור והולך לו. ועל כן יחשב בלבו דרכי התשובה. תמו דברי הגאון רב אלפס.
<h2>דף כו.</h2>
כל השופרות כשרים חוץ משל פרה דאין קטיגור נעשה סנגור דהוה כמו עבודת פנים דכתיב ביה לזכרון, וכן אין כהן משמש בבגדי זהב בפנים משום העגל. ומניין שבשופר ת"ל ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי, אלא למדנו שכל תרועה של חדש השביעי כזה. ומניין ששלשה פעמים על כל אחת ת"ל שבתון זכרון תרועה, ונאמר והעברת שופר תרועה ונא' יום תרועה יהיה לכם וגמרינן שביעי שביעי לג"ש.
<h2>דף כו:</h2>
אמר ר' לוי מצוה בשופר בכפופים. הגהה. דכי כייף איניש בצלותיה טפי עדיף. לשון רש"י.
<h2>דף כז.</h2>
שופר שנסדק ודבקו פסול. ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר. בירושלמי מפרש דווקא משום דסתמו אבל אם לא סתמו כשר, אע"ג דנקב ונשתנה הקול, דכל הקולות כשרים בשופר. הוסיף עליו כל שהוא פסול, בין במינו בין שלא במינו, והיינו ברוחב כל הקיפו כזה, דהשתא התקיעה מן התוספת הוא ופסול. ארוך וקצרו כשר. גררו והעמידו על גלדו כשר. ציפהו זהב במקום הנחה פה פסול, שלא במקום הנחה פה כשר, ציפהו זהב מבחוץ לארכו אם נשתנה קולו פסול ואם לא נשתנה כשר. ציפהו מבפנים פסול. נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי נשמע יצא ואם קול חיצון נשמע לא יצא. שיעור אורך שופר כדי שיאחזנו במלא ידו ויראה לכאן ולכאן. נסדק לארכו אם לא נשתייר שיעור תקיעה פסול.
<h2>דף כז:</h2>
הגהה. התוקע לתוך הבור והדות והפיטם הוא חבית גדולה אם קול שופר שמע יצא ואם לאו לא יצא.
כל הקולות דק או עבה כשרים בשופר. קדחו בזכרותו ותקע בו יצא דמין במינו אינו חוצץ. העובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע לא יצא. המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו שופר, ואם מודר הנאה מקול שופר אסור לתקוע לו שופר תקיעה של מצוה. וצריך שיכוין השומע והמשמיע, ואם לא לא יצא, וה"מ ביחיד אבל בצבור די בשומע דתנן העובר אחורי וכו'.
הגהה. קדחו בזכרותו, פירוש נוקבו. כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט ונכנס לתוכו ונקבו העצם עמו, הפכו ותקע בו, לא יצא שקצר את הרחב והרחיב את הקצר, דכתיב והעברת דרך העברתו בעינן, כמו שהוא בבהמה מחיים. לשון רש"י.
<h2>דף כט.</h2>
לשון רב אלפס. חש"ו אין מוציאין ידי חובתן. הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים, לוים, וישר', ועבדים משוחררים, טומטום, ואנדרוגינוס, מי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום אף מינו אינו מוציא, אנדרוגינוס מינו מוציא, שאינו מינו אינו מוציא. כל הברכות כולן אע"ג שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם יצא אינו מוציא.
<h2>דף כט:</h2>
בשבת ור"ה לא תוקעין משום דרבה, גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו ד' אמות בר"ה לילך אצל בקי ללמוד, והיינו טעמא דמגילה ולולב. תקיעות וברכות מעכבות זו את זו. והתוקע לנשים אין מברכין. והר"ר ברוך חיים היה רגיל לאחר לתינוק שהגיע לחיוב לשמוע תקיעה עד יתקעו לנשים ואז היה מברך להוציא התינוק.
<h2>דף לב:</h2>
ועל ההלל אמרינן בר"ה. העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע בשעת ההלל, מדקאמר בשעת ההלל מכלל דבר"ה לא אמרינן הלל. מ"ט כדרב כהן איפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפניו וישראל אומרין שירה. הילכך נהוג דלא אמרינן הלל בר"ה ויום הכיפורים.
<h2>דף לג.</h2>
אין מעכבין התינוקות מלתקוע. הא נשים מעכבין, ומתעסקין בהם שילמדו ואפילו בשבת ודווקא בקטנים שהגיעו לחינוך אבל לא הגיעו לחינוך אין מתעסקין. אבל לתקוע לנשים אין מתעסקין, אבל לבקי מותר לתקוע לנשים לנחת רוח דתקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה היא.
<h2>דף לג:</h2>
הגהה. שח בין ברכה לתקיעה, או בין תקיעה לחבירתה גוערין בו ואין צריך לחזור ולברך. רב אלפס.
הגהה. על דבר עלינו לשבח לאמרו ביחיד, הילך רב אלפס. ת"ר כשם ששליח צבור חייב כך יחיד חייב בעלינו לשבח. רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא הכל והלכה כר"ג. ועם שבכפרים או שבשדות דלא אתי לבי כנישתא בר"ה ויום הכיפורים שליח צבור מוציאן, אבל בעיר עד דאתי לבי כנישתא ומכווני לבייהו בשליחא דציבורא לא נפקי. וכן איתא בירושלמי רב הונא דציפוראה אמר הלכה כר"ג, והוא דמכוין לשליח ציבור מתחלה ועד סוף. וא"כ לדידן דלאו בני כוונה אנן, כל שעתא ושעתא מחייבינן לומר ביחיד עלינו לשבח וכן נוהגינן. כלו דברי רב אלפס.
הגהה. וטוב עלם פי' כן בתשובה וזה לשונו. בר"ה מתפלל יחיד עלינו לשבח במקום שיש שליח ציבור, ואע"ג דהלכה כר"ג. הני מילי לאניס או למכוין לבו כל שעה ושעה, אבל אנן לאו בני כוונה כל שעה אנן מחייבינן לאמרו ביחיד. וכן הלכה. והר"ר ברוך חיים היה מקובל מאביו, רבי' מנחם מניאוריי"ש ששמע מרבי' משה מאייוור"א ורבי' שמואל אחיו שהיו נוהגין לאמרו ביחיד.
הגהה. ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן. לשון רש"י.
<h2>דף לד.</h2>
שיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כג' שברים. סדר תקיעות אתקין ר' אבהו בקיסרין, תקיעה ג' שברים תרועה ותקיעה, שניה תקיעה שלשה שברים ותקיעה, שלישית תקיעה תרועה ותקיעה, ולא ידעינן תרועה מאי נינהו אלא כמתרגמינן יום יבבא, וגמרי מאימיה דסיסרא וכתיב בצערא ותייבב. ועדיין האי ותייבב לא ידעינן אי ילולי יליל או גנוחי גנח, שופירייר בלעז, לכך עבדינן האי והאי. ורחמנא אמר ליעביד פשוטא לפניה, מוהעברתם תעבירו לשון ויעבירו, ופשוטה לאחריה שנאמר תעבירו שופר, הילכך בבא קמא עבדינן תקיעה ושברים, דלמא גנוחי הוא, ועבדינן תרועה דילמא ילולי הוא, ועבדינן הדר תקיעה בתרייהו, ושוב מספקא לן דילמא גנוחי הוא ולית ביה ילולי ומפסקא תרועה בין שברים לתקיעה, הילכך עבדינן בבא תנינא תקיעה שברים תקיעה, ותוב מספקא לן דילמא תרועה ולית ביה גנוחי ומפסקא שברים, הילכך עבדינן בבא תליתאה תקיעה תרועה תקיעה. ולעשות תרועה ושברים בנשימה אחת ששניהם סימן לותייבב. ושברים הם שלש כחות והם טו טו טו, ולכך אנו תוקעים שלשים קולות לאפוקי נפשין מפלוגתא.
<h2>דף לה.</h2>
הגהה. תשובת רבינו יוסף טוב עלם בסדר מוסף בקרבנות. מתפלל אדם תפילה שלימה ואומר הקרבנות דמנהג אבות הוא. ואע"ג דאמר רב חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמור אין צריך, מ"מ צריך לכתחילה לאומרם, שהרי בשבת ור"ח מרגלא בפומא דכל, ולא הנהיגו הקדמונים אלא בדיעבד. והנימנעים עילא מצאו ברב חננאל ואין שומעין להם גם חייבין לגעור בם. מיהו במלכיות זכרונות ושופרות צריך לומר ובתורתך אפילו בדיעבד. וכן עמא דבר. כלתה התשובה.
